אני משתדל להימנע משיתוף בתחושות, אבל פונה אליכם היום כיוון שלתחושתי הגענו לשפל.
שפל, שמהווה קריאת השכמה עבור הקול השקט והמתון – קול שאני מאמין שהוא קול הרוב בשכונה, והקול של כל חברי ההנהגה.

על מה ולמה? ביממה האחרונה הורים שיתפו בחששותיהם להכניס את ילדיהם לבית-הספר ב-80 ביום שישי בבוקר, מפני שאינם רוצים להיות מסומנים כמי שמפירים שביתה. שיהיה ברור: לא נשמע איום כזה, אך לדבריהם הם חשים באווירה ש"יהיה בלגאן".

תגידו, "נו מספר קטן של הורים, זה לא מייצג"; אני רוצה להאמין בכך.
אחרים יגידו, "הם לא פירשו נכון את מה שנאמר"; מקבל, ואפילו בטוח שלאף אחד לא היתה כוונה שתחושות כאלו יתעוררו.

עדיין, זה אינו כל הסיפור, אלא קצה קצהו:
איך נסביר את העובדה שתושבים חוששים להביע עמדה מתונה מחשש שייפגעו?
איך נסביר את העובדה שכמעט בכל נושא שעולה לדיון ציבורי נשמע קול אחד אחיד?
איך נסביר את העובדה שתושבים שמתנדבים לקידום האינטרסים של השכונה פורשים, ואחרים חוששים לקחת על עצמם תפקיד?
איך נסביר את העובדה שתושבים מדברים על מעבר דירה החוצה מהשכונה, כי הם לא מרגישים שהם יכולים להזדהות עם דברים שקורים כאן?

השאלה אינה האם התחושה נכונה או לא, אלא: איך בכלל הגענו למצב כזה?
נסו רגע לחשוב על השאלה הזאת.

אני חושב שגם אתם תגיעו למסקנה, שהכתובת על הקיר כבר זמן רב.
משיחות שאנו עורכים אני יודע שחלקכם כבר הגיע אליה.

זה תקופה ארוכה שהדיון הציבורי בנושאים רבים, ובאופן בולט נושאים הקשורים בבתי-הספר, גולש לשיח כוחני ופוגעני, הכולל:
• התלהמות, חוסר קשב והתעלמות מעובדות;
• העצמה, הקצנה והבלטה של אירועים שוליים ושמועות;
• השמצות אישיות כלפי מתנדבים מטעם השכונה ולמענה, כלפי עובדי עירייה וכלפי מנהלות בתי-הספר ומורים;
• חוסר כבוד והערכה לאחר ולעמדתו כאשר היא שונה, התנשאות וזלזול.

כעת למדתי, כאמור, שהשיח הזה עלול לשתק.

עבורנו, הורים לתלמידים הגרים בשכונה, השיח הזה מאיים על מרקם היחסים ועל היכולת לפתח קהילה משתפת ומכבדת, הפועלת בהדדיות לקידום אינטרסים משותפים – ערכים ויחסים שבתי-הספר פועלים להנחיל לילדינו.

הוא משליך גם על מערכת היחסים עם גורמים אחרים ועל היכולת שלנו לקדם את האינטרסים שלנו כשכונה: עובדים בכירים בעירייה מציינים לא פעם, שהם חשים מיאוס מאיתנו תושבי השכונה, ומטפלים בצרכינו מתוך הכרח ולא מתוך רצון. הדברים עולים דווקא בקרב עובדים הפועלים רבות למעננו, הראויים להערכה ולהוקרה, גם אם יש ביננו לעתים מחלוקות.

היות שאני בטוח שכולנו בהנהגת ההורים מאמינים בשיח מתון, מקדם ובונה, אני מפציר בכל אחת ואחד לעשות כל שביכולתנו כדי לקדם אותו – בשיחות עם חברים ושכנים, בפוסטים ובכל דרך פעולה אפשרית אחרת.
עדיף להתחיל בכך עוד היום.
אני בטוח שיש הורים ותושבים רבים וטובים אחרים, שירצו להצטרף ליוזמה.

אם אנחנו לא נשנה, השיח לא ישתנה.

יום טוב,
יובל